אני מדבר על הקשישים בחברה שלנו. אני מדבר על זה מתוך צער גדול ובהסתכלות מהצד. בעיקר מדבר על זה בפחד גדול ממה שהורויו בני שבעים פלוס עומדים לעבור ומה שאני עצמי אחווה בוודאי בעוד 30 שנה -אם אגיע לגיל זה בהכרה צלולה. החברה שלנו מזלזלת ומייתרת את הקשישים. הם זוכים ליחס מכוער, חוסר סבלנות, הם דחויים, עניים ובני מעמד של טפילים.
בחברות אחרות, פחות מתקדמות, אבל הרבה יותר תרבותיות - הזקנים מגדלים את הילדים. מנצלים את ניסיונם, הפניות שלהם, החמלה ועושים איתם דברים יפים. אצלנו כל קשיש הוא מיותר, מעיק ובלתי נסבל.
התופעה הזו שאני נחשף אליה מדי יום הופכת את הזקנים למיותרים גם בעיני עצמם. אם זה יימשך כך הם ימשיכו ללכת כל יום לקופת חולים ולהיראות כל כך מיותרים.
מקור העניין הוא בהתייחסות המערכתית כלפי הקשישים. אין במדינה הזו אף אחד שבנה אסטרטגיה, טקטיקה ומהלך יחסי ציבור נאות כדי להציל את הזקנים מפני הזקנה העצובה והבודדה. טיפת מחשבה לא הושקעה שם. אצלנו במדינה רק מי שמאיים, סוחט, לוחץ ומפעיל את התקשורת זוכה להתייחסות. הזקנים חלשים, לא מבינים תקשורת ולכן קולם לא נשמע.
הגיע הזמן לשים בצד את מרבית הנושאים המטופלים ולהשקיע קצת מחשבה ותכנון לגבי האוכלוסייה הוותיקה. אנו אמורים לשאול את עצמנו שאלות נוקבות ולבוא עם פתרונות נאותים שהרי כולנו הולכים לשם בסופו של דבר.
הכי קל זה לצפצף ולקלל אותם בכביש, לעקוף אותם בתור ולקלל כשהם הולכים לאט במדרכה וחוסמים את הדרך. העניין הוא שהבדיחה העצובה הזו היא בסך הכל על חשבונינו. מתי נתעורר?
ברק רום מנכ"ל ובעליו של משרד יחסי הציבור היחיד בארץ המעניק ביטוח תוצאות
http://www.barakrom.com
http://www.facebooK.com/barakrom
http://facebook.com/prprocoil
